אני נמצא כבר בשנה השלישית שלי ללימודים, אני סטודנט לרפואה, וטרינריה, באוניברסיטת תל אביב, ואת השנים הבאות, עוד שניים במספר אני הולך להעביר במכללה שנמצאית אי שם, הרחק הרחק באוזבקיסטן, כן, את השנתיים הבאות אני הולך להעביר בשום מקום. שפה חדשה, ארץ חדשה, מנטאליות שונה לגמרי.

כן, כבר יצא לי לבקר שם כמה פעמים, כחלק מהמסגרת הלימודית וגם במסגרת הפרטית שבה בדקתי מעונות, אפשרות לגור מחוץ למעונות, את הסביבה שבה אני אשהה, את תנאי המחייה, וכמובן שגם את רזי השפה המקומית ואת המנהגים של החברה, כמובן שלמדתי את רזי המקום גם, ככה ניסיתי להתחבר למקום שבו אני הולך להיות במשך שנתיים, אם זה אפילו לאכול אוכל מקומי, יצא שהזמינו אותי גם לבית בכפר ליד. הלכנו אני וחברה שלי להסתובב שם והמקומיים היו כאלה מסבירי פנים שמשפחה אחת הציעה לנו לבוא אצלם בערב, יותר נכון להישאר לארוחת הערב וגם לארוחת צהריים על הדרך, הבית היה חם תרתי משמע, מאוד לבבי, אנשים מאוד חמים אם זה ביחס שלהם ואם זה בקבלת הפנים שלהם. כנראה הם חשבו שאנחנו עובדים של משרד החוץ או משהו כזה, אז הם רצו להשאיר עלינו רושם טוב. לרגע אחד לא הרגשתי כמו איזה עמי ותמי או לא נעים. כל האירוח שלהם היה מאוד יפה ומאוד חם. אני, בתור סטודנט, שהולך לחיות שם במשך שנתיים, מבלי לעבוד יהיה זקוק להרבה כסף, או לפחות לאיזה מלגה או שתיים, למרות שהמטבע המקומי שם הוא מאוד זול יחסית למטבע של הארץ. אני מרגיש לפעמים כאילו אני בהודו, והמטבע שם, כמה שהוא נמוך, יכול לפעמים לבלבל אותך, ולפעמים מה שנשמע יקר- יכול להתברר כמחיר מגוחך. אבל אני מאמין שלמרות המלגות, אני יבוא לבקר בארץ לפחות שלושה פעמים בשנה, אני יבקר את החברה, את המשפחה, וכמובן את המולדת היקרה. אין כמו הארץ שלנו, אין כמו הלימודים בארץ, הייתי מעדיף להישאר בארץ כמובן, אבל בגלל המלגה הזאת אני חייב לנסוע ולהמשיך ללמוד בחוץ לארץ, מה לעשות שלפעמים לא אתה בוחר מה לעשות בחיים, אלא הם איתך.