לימודי האתיקה יוצרים למעשה שלוש גישות להם ניתן לשייך ארגונים עסקיים. שערוריות ומחדלים שנגרמו בגלל מנהלים תאבי בצע מופיעים חדשות לבקרים על כותרות העיתונים ולעיתים נראה שהחוק הוא הסף האתי (במקרה הטוב) של רבים מהמנהלים.

כחלק מלימודי האתיקה פותחו שלוש גישות עיקריות להענקת "ציונים" בתחום האתיקה לחברות וארגונים.
על הגישות השונות בלימודי האתיקה – בכתבה הבאה:

הארגון כישות א-מוסרית: על פי גישה זו, לא ניתן להאשים את "הארגון בהתנהגות לא אתית.
הארגון הינו מעיין מחשב או מכונה שפועל על פי רצונותיהם של בני האנוש שמרכיבים אותו והאשמתו בהפרות של האתיקה המקובלת היא כהאשמת גולם או חפץ דומם ואין לצפות ממנו למוסר או לכל תכונה אנושית אחרת.

הארגון כישות מוסרית בזכות עצמו : הגישה רואה בארגון, או לייתר דיוק במערכת הנהלים הפנימיים הפועלים בו את האשמים בכשלים אתיים.

הארגון כצירוף של אישים בעלי אחריות מוסרית: גישת הביניים אינה מנקה את הארגון מאשמה אך היא עושה זאת תוך הסתייגות – שהרי אנשים בשר ודם הם אלו שקיבלו לבסוף את ההכרעה ולא ישות ערטילאית עלומה.

מחד גיסא לא יכולים המנהלים להטיל את כל האשמה על הארגון ובכך לרחוץ בניקיון כפים שהרי גם אם חלק מהנסיבות שהובילו לאסון מקורם בדפוסים מקובלים בארגון הם כקברניטיו אחראים לאותם דפוסים פסולים. ומאידך בהחלט יתכן שבסביבת עבודה שונה היו מקבלים המנהלים שקיבלו את ההחלטה, החלטה שונה בתכלית, ויתכן שיש דבר בטענות כנגד הארגון הבירוקראטי שאינו מעודד חשיבה עצמאית ביקורתית. לכן דווקא בעת הזו אנו רואים כיצד לימודים בתחום האתיקה יכולים למנוע משברים ניהוליים ופיננסים עולמיים.